Tuesday, April 7, 2015

איך איבדנו 15 אלף שקל והרווחנו משהו הרבה יותר שווה

זה קרה בלי שום תכנון: בסיום עוד רכיבה בכנרת, באמצע חופשת הפסח שזימנה לנו רכיבות בכל יום עם המון רוכבים חדשים ועם לקוחותינו הקבועים, כשהכל נראה נפלא- המנוע של האוטו שבק חיים. בצומת שמשון. סתם כך. ההוצאה הצפוייה- 15 אלף שח

בחצות הלילה ההוא, אי שם בצומת שמשון ליד צומת גולני, לא ידענו עדיין מה קרה וכמה זה יעלה לנו. רק ידענו שחייבים לסמס ל
 
Esti Rotem Yedidia ו Amit Yedidia 
איתם היינו אמורים לרכב מחר, שיש בעיה ולא ברור מה יקרה
שי ישנה במושב האחורי והבנו שאין מצב שאנחנו מזמינים גרר לרכב ומשאירים את העגלה עם 9 האופניים ושתי הצ'ריוטים שעליה ללא שגחה. וגם לא שאנחנו נשארים שם, עם שי, בחוץ. מזומן לא היה עלינו. כלום. במצב כזה אפשר להתחרפן. אפשר גם לא

אסתי ועמית (לקוחות, להזכירכם. שהרכיבה שלהם עמדה בסימן מובהק של ביטול מהרגע להרגע, כן?) סימסו לנו לנייד שאלה: איך אפשר לעזור. אני עצמי לא ידעתי מה לבקש, ככה באמצע הלילה, כשהם בחופשה בכלל. אז אסתי הציעה: הם ייקחו את שי אליהם, למלון בו הם שוהים. אבן ירדה מעל ליבי ובכלל לא ידעתי שהיא שם... שי תישן בטוחה (חברים. להזכירנו. שעומדים לצידנו כשצריך. דמעות של התרגשות בענייים, ככה באמצע הלילה). עכשיו נשאר רק להביא את הרכב והעגלה למוסך

זה היה לילה ללא שינה. בדרכים. עם נהג גרר שסיפר לנו שכל היום הוא מופנה לקריאות ושאנחנו היחידים שזה לא תאונה. ברוך השם- רק מנוע, שום דבר אחר. תזכורת חד משמעית לזה שפרופורציות בחיים זה דבר חשוב. והנה דני ואני והעגלה עם הציוד היקר, בלילה, באוטו, מחוץ למוסך של  גיל מילול מוסך הסוללים. ערים, צוחקים, מדברים, מודים לאלוהים על זה שאנחנו יחד. הפחד לא קיים כשאנחנו יחד. מוציאים מגבות רחצה מהבגאז' ומתכסים בהם כי קר. מנסים לישון. לא ממש מצליחים. האור עולה. עובדי הגד"ש של קיבוץ הסוללים מגיעים לעבודה, כצופים זה מחזה משמח. כי לא תאילנדים, כי בני קיבוץ צעירים. כמו שאנחנו היינו פעם

ואז מגיע גיל, השעה שבע וחצי ודני מכין לי תה על הפינג'אן. סוף סוף אני מעיזה לצאת מהרכב והפתעה- בחוץ נעים. גיל מעביר את העגלה שלנו- עמוסה באופניים- לוו הגרירה ברכב שלו, לוקח אותנו הביתה. כי חברים, כן, כי חברים. גם המוסכניק שלנו הוא קודם כל חבר שלנו. איזה אושר
אני כבר מסטולה מעייפות, אבל עדיין צריך למצוא איך להביא את שי הביתה. מחפשים. שוב- לקוחות שהם כבר חברים מציעים עזרה אמיתית וכנה -אבל לא בזמן המתאים. ואז אסתי ועמית מביאים את שי עד אלינו. הביתה. עכשיו אפשר לנחות לשינה. שום אס אמ אסים. שום פייסבוק. רק שינה. איזה כייף
אז פלא שאנחנו אומרים תודה? תודה ענקית להוא ששומר עלינו ולכל חברינו בחיים ובפייסבוק ובקבוצת טיולי משפחות באופני שטח שאתם קוראים ומגיבים ונותנים לנו להשתתף בחייכם
תודה וחג שמח

צילום: אסתי רותם ידידיה המופלאה. כל הזכויות שמורות לצלמת

  

1 comment:

  1. אכן צריך פרופורציות.
    וכשמשקיעים בחברים, גם מקבלים לפעמים, כשצריכים.
    טוב שהכל נגמר בטוך, למרות ההוצאות.

    ReplyDelete