Wednesday, April 22, 2015

המוחרקה- איך נדבקתי בחיידק המטורף

כשסיימתי את מקצה הספריֿנט בטריאתלון ב2009, התפשטה בגופי תחושה של התעלות רוחנית מדהימה ושכרון רב-חושי טוטאלי במובן העמוק שלו-  יחד עם לאות שהשתקעה בכל נים מנימי גופי. אף פעם לא הגעתי שוב להרגשה הזו, המטלטלת, ואני מניחה שזה הגיוני. אחרי הכל, עד כמה שזו הרגשה מופלאה- מדהימה- רוחנית- אדירה- בנאדם נורמלי לא דוחק בעצמו באופן יזום להגיע לקצה הגבול. ככה סתם
*
לפני תשעה חודשים (אוגוסט 2014), כשדני חזר לרכיבת אופניים אחרי שלוש שנים בהן הוא שקע בתוך פיתוח אפליקציות אינטנסיבי ואכילה רגשית אינטנסיבית- הוא בחר במוחרקה כאתגר שלו
לדני יש משיכה מגנטית להרים, מאז החל לרכוב אי שם בתחילת שנות ה-90 כך מסתבר, אבל המשיכה הזו היתה רדומה במשך שלשת השנים השנים האלה, עד שהגיע אימייל שאמר שלירן סימון זקוק להשתלת כליה
אני הכרתי את לירן מימי היותי כתבת בחדשות הוט אי שם לפני 13 שנים, וכשהאימייל הזה הגיע דיברנו על ללכת ולהבדק להתאמה לתרומה. ואכן- תיאמנו תורים, נבדקנו, וכשהגיעו התשובות לבדיקות המקיפות - הן הראו לדני שהבריאות שלו עצמו בצרות. בלי ספק
4300 זה היה עניין של ימים ספורים מאז שההכרה הכתה בו ועד שדני לקח את אופני הטרק הכחולות והחבוטות שלי, והפך אותן לשלו, ויצא לטפס את המוחרקה
*
העליה למוחרקה מיוקנעם היא עניין של בערך 400 מטר טיפוס לאורך 6 ק"מ, וזה תלול כמו שזה נשמע
אבל האתגר הזה כמו כישף את דני: כל בוקר פנוי הוא לקח את האופניים וטיפס. גשם, שמש, קר או חם. הקילוגמים החלו לנשור ממנו ושירירי הרגליים שלו התעצמו
דני הזמין חברים לאתגר, ורובם הביטו עליו בחוסר אמון. רק רן נענה לו ובא לטפס איתו כמה עליות, עד שלא. ודני המשיך
במקביל, המשיכה שלו להרים הלכה והתעצמה: כל פעם שחלף ליד הגלבוע -הצהיר שלו היה גר לרגליו היה מטפס אותו מידי בוקר. כל פעם שהדזמנו לרכיבה ליד הכנרת, הוא פנטז על   טיפוס עד מבוא חמה
בחודש האחרון הוא התחיל לשנן לי בעיניים נוצצות, שמות כמו לאל, קלאוס, ניב עמוס, ים רז, אילן טבת... הוא אתגר אותי ברעיון שנעשה את האיצ'.אל.סי בשנה הבאה, על הרריו ואתגריו, ואני, עד לפני כמה ימים, הבטתי עליו וחייכתי. שיעלה הוא את ההרים המטורפים שלו וישאיר לי שבילים לבנים והכנת ארוחות
*
ואז, בוקר אחד, אחרי שאחותי לקחה את שי אליה באופן ספונטאני ורות אמרה שהיא לא תגיע לרכיבה בנחל דליה- פתאום שמעתי את עצמי מציעה לו שנעלה למוחרקה, ביחד
וזה נשמע פתאום כמעט טבעי
האופניים שלי (טרק 4500. אדומות. לגמרי לא חדשות) נראו בסדר ביציאה אבל כבר ביקנעם ההילוכים האחוריים שלהם התחרפנו קצת, וכשעברנו את "אסם" הם התחרפנו סופית ונותרתי עם אופני סינגל ספיד מכורח. דני כוון לי אותם על ההילוך הקל ביותר. הייתי כבר בתוך הענינים ולא רציתי לוותר. ידעתי גם שלמעלה על ההר, בדאליית אל כרמל, מחכה לנו אסאד, טכנאי האופניים המקסים שלנו, הוא יחזיר את אופני לאיתנם. עד אז- הילוך הקל ביותר היה ממילא הבחירה ההגיונית
מדובר במסלול מדהים ביופיו: בתולי, נקי וריק
וקשה
מאתגר
סוחט
ומספק. ממלא. מרומם
מופלא
פתאום היה לי דה ז'ה וו לטריאתלון ההוא. וזה היה נעים כלכך. מודה
*
כן, זה קרה. יום אחרי העליה הזו, כשכל גופי המום מעוצמת האתגר, בקשתי מדני רכיבת שחרור ויצאנו לרכיבה של 50 ומשהו קילומטר עד חניאל. ואז גם רכבנו בשבת עוד יותר מ30 ק"מ ואז גם חזרנו הביתה באופניים. והכל בשטח
ואת הימים הבאים העברתי בקריאת כתבות על לאל ועל ג'יפסי ביי טרייד ואפילו הצלחתי להרהר באופן רציני באפשרות לרכוב את האיצ' אל סי או לפחות את הצ'ימיצ'ורי
ביום שני הרכב חזר תקין ומלא עזוז מהמוסך של גיל, ואנחנו ישבנו להכין את תכנית הרכיבות. ועדיין, אני די בטוחה, שמעכשיו כשדני יצא שוב לכבוש את הכרמל, אני אציע להצטרף אליו
אתם מוזמנים גם
*

צילמנו זה את זו כל הדרך, אגב, ויצא סרט. סרט יפה אבל לצערי הוא לא העביר את מהות החוויה. אני לא בטוחה איך אפשר להעביר חוויה כזו
בכל מקרה, זה הסרט, תהנו :)






באמצע אחת העליות, בעודי מורידה רגל מהאופניים
 ומנסה להחזיר נשימה
השפלתי עיניי וראיתי את האבן הזו וצלמתי אותה, כדי לזכור

זו אני, באחת ההפסקות
ברקע רואים את המוחרקה אבל עברנו רק שני שליש מהדרך 


No comments:

Post a Comment